מחשבות על השביתה

כמעט כל השביתות הכלליות במשק בשנים האחרונות נסובו סביב תנאי העסקה של העובדים המאורגנים, מטרה חשובה אין ספק, אבל השביתה הזאת (שבינתיים הספיקה להיגמר) שמעלה על נס את העובדים השקופים, הבלתי נראים לפעמים, אלו שבסופו של דבר עושים את העבודה שאף אחד לא רוצה לעשות, היא אחת השביתות היותר מוצדקות שהיו פה.

סוף סוף נזכרה ההסתדרות להגן גם על האנשים שלא מאוגדים באופן מסודר (כי אחרת הרי הם יפוטרו), אלה שהיד שלהם לא נמצאת תמיד על השאלטר או על דוושת הגז של הרכבת.

סירובו של האוצר לקלוט את העובדים הפשוטים האלה שלפעמים עובדים שנים על גבי שנים באותו משרד או מוסד ממשלתי הוא הרבה יותר ממקומם, מבחינתי הוא איבוד של עוד ערך שעליו מבוססת המדינה, חלק מהערכים שעל בסיסם היא קמה ושממשלות ישראל האחרונות לאט לאט מדירות את רגליהן מהם. הערבות ההדדית, הדאגה לזולת וחלש, התמיכה הקהילתית שהיהודים גאים בה כבר מאות שנים שהיוו את הבסיס לערכים הישראלים.

בשנים האחרונות אנחנו רואים מגמה של הפרטת השירותים החברתיים, פחות דאגה לאזרח הפשוט וכן, יותר דאגה לאזרחים שיש להם. פקידי האוצר ושרי האוצר האחרונים (בראשם ביבי - היוזם, הבונה, המכוון והכל יכול) קיצצו בקצבאות הרווחה, הנכים, הילדים, האבטלה, ובכל דבר שהם יכלו בעצם וזאת בשם הקפיטליזם והשוק החופשי (אולי חוץ מהקיצבאות לאברכים, אבל זה כבר בפוסט אחר לגמרי). הם רק שכחו שישראל הוקמה על בסיס רעיונות יהודיים, והיהודים מאז ומתמיד דאגו לחלשים, אבל כנראה שיש בית בקיסריה או דוקטורט בפילוסופיה וחיים על משכורת ח"כ/שר קצת שוכחים מזה להיות עני. מדינת ישראל איבדה בשנים האחרונות את החמלה, הדאגה וההבנה של הזולת והחלש. מגזרים שלמים  הופשטו מהקצבאות (גם שחלקן לא היו מוצדקות) וזאת רק מפני שלא היה להם את מי שידאג להם. הגיע הזמן שהיושבים על עור הצבי יבינו שהם עלו לשלטון כדי לדאוג לאזרח ולא רק לנצל את מטעמי השלטון. תפקידה של המדינה הוא לדאוג לחלשים, למסכנים, לחולים, לתשושים, לאנשים שזקוקים לעזרה. הרי החזקים ידאגו לעצמם איתה או בלעדיה אבל לחלשים אין אופציה אחרת.